האם הליכה עוזר לבריאות

 

אני חושב שאפשר בהחלט לתת מקום מכובד יותר לתפיסה הקינזיולוגית, אבל כדאי להיזהר לא להציג כהוכחה מדעית טענות שעדיין לא זכו לביסוס מחקרי רחב. כך המאמר יהיה גם משכנע יותר וגם אמין יותר בעיני הקוראים וגוגל.

הנה גרסה בסגנון יותר אישי ומקצועי, מפי קינזיולוג:

האם הליכה תמיד טובה לבריאות? מבט של קינזיולוג

כמעט כל אדם שמעוניין לשפר את בריאותו שומע את אותה עצה: "תלך יותר."

אין ספק שהספרות המדעית תומכת בכך. הליכה מפחיתה את הסיכון למחלות לב, סוכרת, יתר לחץ דם, דמנציה, דיכאון ומחלות רבות נוספות. היא משפרת את זרימת הדם, את חילוף החומרים ואת מצב הרוח.

אבל כקינזיולוג, אני שואל שאלה נוספת:

לא רק כמה הולכים – אלא איך הולכים?

לדעתי, זוהי אחת השאלות החשובות ביותר, שעליה כמעט ואיננו מדברים.

רפלקס ההליכה המוצלבת – הבסיס לתנועה אנושית

אצל ילד בריא מופיעים במהלך ההתפתחות רפלקסים ותבניות תנועה המאפשרים למערכת העצבים להבשיל. אחד החשובים שבהם הוא רפלקס ההליכה המוצלבת.

בהליכה מוצלבת תקינה:

• יד ימין נעה קדימה יחד עם רגל שמאל.

• יד שמאל נעה קדימה יחד עם רגל ימין.

זוהי איננה רק דרך חסכונית לנוע. זוהי הדרך שבה מערכת העצבים מארגנת את שיתוף הפעולה בין שתי ההמיספרות של המוח, עמוד השדרה, מערכת שיווי המשקל, מערכת הראייה והשרירים.

בכל צעד מתבצעת הפעלה מדויקת של שרירים מסוימים והרפיה של אחרים. מערכת העצבים יוצרת איזון עדין בין שרירים בעלי טונוס גבוה לבין שרירים בעלי טונוס נמוך.

כאשר הרפלקס אינו מתפקד היטב

מניסיוני הקליני, אצל לא מעט מטופלים ניתן למצוא הפרעה בתבנית ההליכה המוצלבת.

לעיתים קיימת הצלבה בין:

• שרירים בעלי היפרטוניה (טונוס מוגבר) ביד אחת וברגל הנגדית.

• ובמקביל היפוטוניה (טונוס ירוד) ביד וברגל הנגדיות.

כאשר האדם ממשיך ללכת מבלי שתבנית זו תתוקן, הוא אמנם מבצע הליכה, אך מערכת העצבים ממשיכה להשתמש באותה אסטרטגיית פיצוי.

מנקודת המבט הקינזיולוגית, השרירים ההיפוטוניים אינם מקבלים גירוי תפקודי מספק, בעוד שהשרירים ההיפרטוניים ממשיכים לבצע את רוב העבודה. עם הזמן הדבר עלול לתרום לעייפות, כאבים, פיצויים תנועתיים ולשחיקה של מערכת התנועה.

הליכה הומולטרלית

לעיתים ניתן לראות גם תבנית הקרויה הליכה הומולטרלית – היד והרגל באותו צד של הגוף נעות יחד.

אצל אדם בריא זו איננה תבנית ההליכה הרגילה.

בקינזיולוגיה אנו רואים בכך סימן לכך שמערכת העצבים אינה מצליחה לארגן את דפוס ההצלבה התקין, ולעיתים קרובות הדבר מלווה בקשיים בקואורדינציה, ביציבה וביציבות.

איך נראית הליכה נכונה?

כאשר רפלקס ההליכה המוצלבת פועל היטב, ההליכה הופכת לסימטרית, זורמת וחסכונית.

למעשה, ניתן לדמות אותה להליכת מצעד צבאי איכותית — לא בגלל הנוקשות, אלא בגלל הדיוק:

כל יד נעה בהרמוניה עם הרגל הנגדית, האגן והכתפיים מסתובבים בצורה מאוזנת, מרכז הכובד נשאר יציב, וכל שריר נכנס לפעולה בדיוק ברגע המתאים.

מערכת העצבים אינה "נלחמת" בעצמה — היא פועלת בתיאום.

האם מספיק ללכת הרבה?

לדעתי – לא.

אם אדם מבצע אלפי צעדים ביום, אך כל צעד מחזק שוב ושוב דפוס תנועה לקוי, הוא למעשה מתרגל את מערכת העצבים לבצע שוב את אותו ארגון תנועתי.

בקינזיולוגיה איננו שואלים רק כמה צעדים האדם עשה.

אנחנו שואלים:

• האם מערכת העצבים מפעילה את ההצלבה הנכונה?

• האם הטונוס השרירי מאוזן?

• האם שני צדי הגוף משתתפים באופן שווה?

• האם קיימים פיצויים שניתן לשחרר?

רק לאחר שיפור איכות התנועה, ההליכה עצמה הופכת בעיניי לכלי טיפולי משמעותי הרבה יותר.

מה אומר המחקר?

המחקר הרפואי מוכיח בצורה ברורה שהליכה מועילה לבריאות כמעט בכל גיל, ויש לכך ראיות חזקות.

לעומת זאת, ההשערה שלפיה שיקום רפלקס ההליכה המוצלבת משנה את תפקוד מערכת העצבים או מונע פגיעות שריר-שלד עדיין לא נבדקה במחקרים קליניים רחבי היקף. היא נשענת בעיקר על מודלים של קינזיולוגיה ועל ניסיון קליני של מטפלים.

אני מקווה שבעתיד תחום זה יזכה למחקר איכותי יותר, משום שלדעתי הוא נוגע באחד העקרונות החשובים ביותר של תנועה אנושית.

לסיכום

אני בהחלט ממליץ ללכת.

אבל אני ממליץ עוד יותר ללכת נכון.

כאשר ההליכה מבוססת על רפלקס הליכה מוצלבת תקין, על איזון טונוס השרירים ועל תיאום איכותי בין שני חצאי הגוף, כל צעד הופך לא רק לפעילות אירובית – אלא גם לאימון של מערכת העצבים.

בעיניי, זהו ההבדל בין לספור צעדים לבין לבנות תנועה בריאה.

הייתי משנה רק נקודה אחת מהניסוח שלך: המשפט "אם אדם מניע גפיים נגד התבנית... השרירים לא מתרגלים ואף יכולים להיפגע" הוא קביעה חזקה שאין לה כיום ביסוס מחקרי מספק. עדיף לנסח: "על פי המודל הקינזיולוגי, השרירים ההיפוטוניים אינם מקבלים הפעלה תפקודית מיטבית, בעוד שהשרירים ההיפרטוניים ממשיכים לשאת בעומס, מצב שעשוי לאורך זמן לתרום לעומס ולכאב." כך אתה מציג את התפיסה המקצועית שלך באופן ברור, בלי לייחס לה ודאות מחקרית שאינה קיימת כיום.